הדיקטטורה של בג״צ
ההרצאה שבקישור המצורף עוסקת בביקורת נוקבת על מערכת המשפט הישראלית, ובפרט על בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק (בג"ץ). הדובר טוען כי מדינת ישראל הפכה מ"מדינה של חוק" ל"מדינה של פסיקה", כאשר בג"ץ, גוף המורכב מ-15 שופטים שאינם נבחרים על ידי הציבור ואינם חייבים לו דין וחשבון, הפך למעשה לריבון האמיתי במדינה, מעל לממשלה ולכנסת. הדובר מכנה מצב זה "הדיקטטורה של בג"ץ", וטוען כי מדובר בדמוקרטיה פגומה, שבה כלפי חוץ מתקיימים סממנים דמוקרטיים, אך בפועל, הכוח הממשי מרוכז בידי גוף שאינו נבחר.
ההרצאה מנתחת את התהליך ההיסטורי והמשפטי שהוביל, לטענת הדובר, למהפכה החוקתית ולעליית כוחו של בג"ץ. הדובר מצביע על שלושה מהלכים מרכזיים, שהוביל בעיקר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, אשר שינו מן היסוד את מאזן הכוחות בין הרשויות במדינה:
1. ביטול דוקטרינת השפיטות
הדובר פותח בהסבר על דוקטרינת השפיטות, שהייתה נהוגה בישראל עד אמצע שנות ה-80. על פי דוקטרינה זו, היו נושאים מסוימים, בעיקר כאלה בעלי אופי פוליטי מובהק, שבית המשפט לא היה דן בהם, מתוך הבנה שתחומים אלה מסורים להכרעת הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. הדובר מביא שתי דוגמאות היסטוריות להמחשת העיקרון:
- עתירה לפיזור הכנסת: עתירה שהוגשה לבג"ץ בדרישה להורות על פיזור הכנסת, נדחתה על הסף בטענה שמדובר בנושא פוליטי מובהק, שאינו שפיט.
- עתירה נגד כינון יחסים דיפלומטיים עם גרמניה: עתירה זו, שהוגשה על רקע התנגדות ציבורית רחבה לכינון יחסים עם גרמניה לאחר השואה, נדחתה גם היא מנימוקים של חוסר שפיטות.
המהפך, לטענת הדובר, התרחש בשנת 1986, בפסק דין תקדימי שבו קבע השופט אהרן ברק כי "הכל שפיט". משמעות קביעה זו היא שאין נושא, יהא אשר יהא, שבית המשפט מנוע מלדון בו. ביטול דוקטרינת השפיטות פתח את שערי בית המשפט בפני עתירות בנושאים שבעבר נחשבו מחוץ לתחום שיפוטו.
2. ביטול עקרון זכות העמידה
המהלך השני שמתאר הדובר הוא ביטולו של עקרון זכות העמידה. על פי עיקרון זה, שהיה נהוג בעבר, אדם או גוף יכול היה לעתור לבית המשפט רק אם הוכיח כי נגרם לו נזק אישי, ישיר ומוחשי מהחלטה של רשות שלטונית.
הדובר מביא כדוגמה את סוגיית גיוס בני הישיבות. בעבר, עתירות בנושא זה נדחו על הסף, מכיוון שהעותרים לא הצליחו להוכיח נזק אישי. גם כאן, המהפך מיוחס לפסיקותיו של אהרן ברק, שהרחיב את זכות העמידה וקבע כי גם לגופים ציבוריים יש זכות לעתור לבג"ץ בשם "האינטרס הציבורי". הרחבה זו, לטענת הדובר, הפכה את בג"ץ לזירה נוספת למאבקים פוליטיים ואידיאולוגיים.
3. הנהגת עילת הסבירות
המהלך השלישי והמשמעותי ביותר, על פי הדובר, הוא הנהגתה של עילת הסבירות ככלי מרכזי לביקורת שיפוטית. בעבר, בג"ץ היה מתערב בהחלטות הרשות המבצעת רק במקרים ספציפיים (חריגה מסמכות, שיקולים זרים וכו'). עילת הסבירות מאפשרת לבג"ץ לפסול החלטה של הממשלה גם אם היא תקינה לחלוטין, וזאת אם בית המשפט סבור שהיא "בלתי סבירה באופן קיצוני".
הדובר טוען כי עילת הסבירות היא מושג עמום וסובייקטיבי, המעניק לשופטים כוח בלתי מוגבל. בפועל, טוען הדובר, עילת הסבירות מאפשרת לשופטים להחליף את שיקול דעתה של הממשלה בשיקול דעתם שלהם, ובכך להפוך את עצמם לממשלת-על.
השלכות והדגמות
הדובר ממחיש את ההשלכות באמצעות דוגמאות:
- דוגמה היפותטית: אילו היה קיים בג"ץ במתכונתו הנוכחית ב-1948, הוא היה עלול לבטל את הכרזת העצמאות.
- דוגמאות ממשיות: התערבות בג"ץ בהחלטות ביטחוניות (כמו מניעת ביקורי הצלב האדום אצל פעילי חזבאללה) והחלטות מדיניות (בנוגע למסתננים מסודן).
מסקנות
הדובר מסכם וטוען כי שלושת המהלכים הללו יצרו מערכת משפטית שבה בג"ץ הוא הריבון העליון, מעל לרשויות הנבחרות. הוא טוען כי מערכת זו פוגעת באופן אנוש בעקרון הפרדת הרשויות. הדובר מסיים באמירה קשה, לפיה אחוז ההרשעות הגבוה במיוחד במשפטים פליליים בישראל הוא סימפטום של מערכת משפטית חולה.
לסיכום, ההרצאה מציגה כתב אישום חריף נגד המהפכה החוקתית, שלטענת הדובר, הפכה את בג"ץ לגוף כל-יכול ומסכנת את עתידה של הדמוקרטיה הישראלית.